הנגישות לכספי הפנסיה עלולה לעורר את תיאבון הממשלה לפעול באופן שיסייע לה לפתור קשיים תקציביים על חשבון החוסכים ■ המשקיעים המוסדיים, המנהלים את נכסי הציבור, יצטרכו להיות עירניים להצעות הממשלה ולהגן על חסכונות הפנסיה
נכסים פנסיוניים שמושגים בעמל רב לאורך עשורים של עבודה והתמודדות עם אתגרי החיים הם קודש לשמירה על חיים בכבוד בעת פרישה. המדינה מסדירה ואף מעודדת את צבירת כספי הפנסיה באמצעות חוקים, תקנות והטבות מס.
הכספים שנצברו מתוך השכר של האדם העובד הם מקור של חיים ברווחה בתקופת שבה נחלש כושר ההשתכרות וההכנסות מעבודה פוחתות או פוסקות. איכות החיים, כמו גם בריאותם וקיומם הפיזי של אנשים שפרשו מעבודה, תלויים בקצבת הפנסיה.
הגופים המוסדיים בישראל הם אלו שמנהלים את החיסכון הפנסיוני של הציבור לצד נכסים המנוהלים במישרין, באופן עצמאי. הנכסים הפיננסיים של הציבור גדלו מאוד בשנים האחרונות עקב הצמיחה הכלכלית והגידול בעושר הפרטי. למעשה סך הנכסים הפיננסיים של הציבור הוכפל בעשור האחרון — מ–2.5 טריליון לכ–5.1 טריליון שקל — 55% מתוכם, כ–2.8 טריליון שקל, הם כספים בקרנות פנסיה, גמל, השתלמות, פיצויים ועוד.
סך הנכסים הפיננסיים של הציבור קרוב לפי שלושה מהתוצר השנתי של מדינת ישראל כולה. זה שיעור גדול, שמלמד שהציבור בישראל הגיע לרווחה כלכלית לאחר שנות הפריחה וההצלחה של המשק.
צורכי המלחמה: איפה זה פוגש את הכלכלה?
המלחמה שנכפתה באחרונה על מדינת ישראל עלולה לעלות, לפי הערכות שונות, עד 200 מיליארד שקל — ואולי אף יותר, תלוי בהיקפה, במשך הזמן שתימשך ובמידת ההכבדה שלה על המשק האזרחי. גם שיקום התשתיות שיבוא אחריה, חיזוק מערכת הביטחון לשנים הבאות והתאמת המשק לדרישות הביטחון, יעלו הרבה כסף, שהממשלה תצטרך למצוא, בנוסף לשאר ההוצאות שקיימות ממילא.
המלחמה החלה לאחר שנה של חולשה כלכלית בישראל ובעולם. הגורמים המרכזיים לכך הם האינפלציה והריבית הגבוהה שבאה בעקבותיה, ובישראל קיימות נסיבות מיוחדות עקב המהפכה המשפטית, שהכבידה על הכלכלה.
לפני המלחמה והקונצנזוס האדיר שנוצר סביבה, החברה הישראלית הייתה חלוקה במאבק פוליטי־חברתי עמוק והיסטורי, על הערכים ועל דרכה של מדינה שנהפכה להיות חזקה ועשירה — וכפי שראינו, הציבור בה, וגופי החיסכון שלו, מלאים ושבעים. ואולם במצב של מחלוקת עמוקה בין שני מחנות על אופיה ועתידה של המדינה, שבו רק מחנה אחד יושב על כספי האוצר ומחליט על המשאבים של כלל העם — העושר שנצבר נמצא בסיכון.
אוצר זמין ונוח
בחיסכון הפרטי אולי קשה לפגוע, אבל כספי החיסכון הפנסיוני הם אוצר שיכול להיות מקור זמין ונוח למימון צורכי הממשלה. הם מופקדים הרחק מהישג היד של הציבור ונהנים מהטבות מס שנקבעו בחוקים ובתקנות — כך שהממשלה עלולה לחשוב כי הם בהישג ידה. ממשלה בעלת אופי אוטוקרטי עלולה לטעות ולחשוב שיש לה זכות על נכסים של כלל הציבור. חשש כזה מתגבר כשנראה שהיא לא מוותרת על הוצאות מגזריות — הכספים הקואליציוניים שמופנים לקהל הבוחרים שלה.
כך, התקופה יוצרת שילוב של שלושה דברים שמעלים את החשש לנכסי הפנסיה. הראשון הוא עושר גדול; השני הוא הצורך — אולי אפילו רעב — של המדינה לכסף עקב המלחמה; השלישי — ואולי המסוכן ביותר — הוא ממשלה מבודלת שאינה מקובלת על חלק גדול מהאוכלוסייה היצרנית — במשרד האוצר עומד אדם המייצג את הניכור ממעמד הביניים, שזכאי לחלק גדול מזכויות הפנסיה בקרנות.
כאמור, קרנות הפנסיה הן מאגר כספים גדול שמפוקח על ידי המדינה ונמצא תחת רגולציה ומערכת חוקים שבאמצעותם יכולה להיות לה השפעה. כבר ראינו את כוונתה ודרך פעולתה של הממשלה במישור הכלכלי, את הרעב והרצון לשלוט במשאבים — והדבר מצדיק חשדנות.
בג"ץ אמנם עדיין יכול להגן על זכויות החוסכים, אבל הנגישות לכספי הפנסיה עלולה לעורר את תיאבון הממשלה לפעול בצורה שתסייע לה לפתור קשיים תקציביים על חשבון החוסכים. הצידוק של הממשלה יכול להיות הטבות המס הניתנות על ידי המדינה לחוסכים ולקרנות — כך שלכאורה הקרנות יכולות להחזיר למדינה ולסייע לה במאמץ המיוחד שנובע מהמלחמה.
לממשלה יש לא מעט אפשרויות: החל מחיוב הקרנות לפעול בצורה מסוימת או להשקיע בנכסים מסוימים ועד הלאמה. למשל, הממשלה יכולה לחייב את הקרנות להשקיע במניות של חברות מקומיות ולצמצם את היציאה להשקעות בחו"ל — גם אם מחירן יקר. כבר היו דברים מעולם, כפי שפורסם ב–TheMarker על מהלך שביצעה טורקיה וגם על ארגנטינה, שהלאימה ב–2010 את הקרנות הפרטיות — ובכך גרמה לחוסכים להקריב את עתידם הכלכלי ולשלם על חובות המדינה.
קיימת גם דרך קלה שיכולה לסייע לממשלה. למשל, ביטול של הטבות מס על ההפרשה או הטלת מס על חלקים מהקרנות — שיוגדרו כסכומים שנצברו עקב עודף הטבות.
הפתרונות שהממשלה יכולה לנקוט
לעומת זאת, יש פתרונות שישלבו באופן הגון בין האינטרסים של הממשלה לבין אלו של הקרנות והחוסכים. למשל, ניתן ללוות מהגופים הפנסיוניים בתנאים נוחים ובמחירי שוק, כמו אג"ח מיועדות עם בטוחות מהמדינה. היתרונות לכולם ברורים. האג"ח יכולות להיות לטווחים ארוכים מאוד — ועם פירעונות שוטפים, כדי לא להפלות חוסכים בקבוצות גיל שונות.
מהלך הוגן נוסף הוא עידוד הקרנות להשתתף בפרויקטים לאומיים בפורמט של BOT או מנגנון דומה. פרויקטים כמו שיקום והקמה של יישובים או תשתיות שניזוקו, הקמת מערכות ותשתיות חדשות שנדרשות בעקבות המלחמה ושיוקמו למשל לטובת משרד הביטחון — כל אלו מבלי שהמדינה תצטרך לגייס חוב לא שקלי ויקר בחו"ל.
בנוסף, הממשלה יכולה לתת לקופות הטבות מס נוספות על השקעה בחוב או בהון מקומי — כמו הסעיף שפוטר את הריבית ממס, כפי שהיה בעבר ועדיין קיים בקרנות הוותיקות מאוד — והתמורה תהיה מיועדת לשימושים מסוימים.
קיימות דרכים יצירתיות נוספות, שיכולות להביא לשילוב בין האינטרסים של החוסכים העובדים לבין הצרכים של המדינה ושל כלל הציבור. חשוב לוודא כי כל דרך תיושם בצורה הוגנת ובמחירי שוק.
תפקידו של שוק ההון
נקודה אחרונה וחשובה לא פחות היא תפקידו של שוק ההון ושל אנשיו המנהלים את נכסי הציבור בנאמנות ובאחריות לאורך שנים רבות.
מלבד עיסוקם של הגופים בניהול ההשקעות ובתפעול הקופות בהתאם לחוקי המס, עליהם לחוש חובת אחריות ולשמור על האינטרסים של החוסכים, שחייהם תלויים בכספים שנצברו בעמל רב.
כשומרי הסף של החסכונות עבור הציבור, המשקיעים המוסדיים צריכים להיות עם עיניים פקוחות ולהגביר עירנות באמצעות קשר שוטף עם גופי הרגולציה — כדי לא להיות מופתעים.
על מנת לקצר את זמן התגובה להצעות שיעלו מצד הממשלה ועלולות לפגוע בחסכון הפנסיוני של הציבור, רצוי שהגופים יתאגדו מראש או יחדשו מנגנוני שיח וקשר מקצועי, כפי שעשו בעבר, ויעבדו עם גופי ייעוץ ותקשורת כדי לנהל — אם וכאשר יהיה צורך — את המאבק עבור החוסכים, העובדים והפנסיונרים.
